גרדה בויזן מצאה ההקבלה בין צינור העיכול בגוף שלנו לבין צינור ה"איד" עליו דיברו
זיגמונד פרויד ופסיכואנליטיקאים אחרים.
צינור ה"איד" נחשב כתפיסה פסיכולוגית ולא כאיבר בעל ממשות ומציאות
פיסיולוגית. ד"ר וילהלם רייך, תלמידו של ד"ר זיגמונד פרויד, היה בטוח שלצינור
ה"איד" יש ביטוי פיזיולוגי ממשי של התת מודע, אך למרות שחיפש אותו הוא לא
הצליח למצוא אותו.
במחקריה, מצאה גרדה בויזן שהתיפקוד הביולוגי של צינור העיכול משמש גם
לתפקידים פסיכולוגיים, רגשיים ורוחניים החיוניים לקיום ויסות נאות של חיים
בריאים. תופעה זו ידועה כיום בשם "פסיכו פריסטלטיקה", אותה ניתן לשמוע מבעד
לסטטוסקופ המונח על הבטן.
מחקר עכשווי שנערך בידי ד"ר מייקל גרשון מהמחלקה לחקר הביולוגיה והאנטומיה
של התא במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אישר את חשיבותו
של צינור העיכול, והוא קרא לו: "המוח השני".
ד"ר מייקל גרשון הספר "המוח השני "
ממצאיו של ד"ר גרשון אישרו את הנחותיה ותגליותיה של גרדה בויזן משנת 1962 בדבר הפסיכו-פריסטלטיקה, ואת מה שרפי רוזן כינה מאוחר יותר בשם: "מוח הבטן".
ד"ר מייקל גרשון הסיק שלצינור העיכול יש אלפי נוירוטרנסמיטורים, ובכך הוא אישר את הקשר האורגני בין המעי לבין המוח, מה שהיה לב ליבה של התיאוריה של הפסיכותראפיה הביודינאמית של גרדה בויזן במשך למעלה מארבעים שנה קודם לכן.