טיפול נפשי בזמן שמוחו של המטופל נתון בסורק ממוחשב? עדיין לא. אבל פרופ' מארק סולמס מדרום אפריקה, מייסד תחום הנוירו-פסיכואנליזה, פיצח את מנגנון החלום באמצעים נוירולוגיים ומגיע לישראל כדי לדבר על הקשר בין המוח לנפש. הוא בטוח שפרויד היה מרוצה
 
פרופ' מארק סולמס, מבכירי הפסיכואנליטיקאים בעולם, מגיע השבוע לביקור ראשון בארץ. הוא בחר לפתוח את ספרו "המוח ועולם הנפש" (היוצא לאור בספריית הפסיכולוגיה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד) בדרמה אנושית בת 150 שנה שתוארה כ"תאונה מחרידה", "תאונה מופלאה" ולבסוף גם כ"נס רפואי" במקומונים של צפון-מזרח ארצות הברית: פיניאס גייג', מהנדס רכבות צעיר ומוכשר ממדינת ורמונט, נפצע מפגיעת מוט ברזל בראשו בעקבות פיצוץ לא זהיר של מטען חומר נפץ. המוט חלף במהירות דרך אזור קטן של המוח השוכן מעל העיניים ומאחוריהן, והשאיר אחריו שני חורים בגולגלתו של המהנדס. בניגוד למצופה, גייג' לא מת מפצעיו. הוא התאושש כעבור כמה שבועות, וכשקם ממיטת חוליו התברר שהאינטליגנציה הגבוהה שלו לא נפגעה, והוא לא סבל משיתוקים או מהפרעות תחושתיות כלשהן. אך מה שהכניס את גייג' אל תוך ספרו של סולמס, והפך אותו לאחד מתיאורי המקרה המפורסמים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה, לא היתה החלמתו המופלאה אלא השינויים שחלו באישיותו בעקבות הנזק המוחי.

חיי הנפש שלו עברו מהפך, והתוצאות היו הרות גורל: האיש שקודם לכן היה מופת לשיקול דעת, נהפך לקצר רוח, רגזן ובלתי מציאותי. הוא רקם תוכניות שאפתניות להתעשרות מהירה וזנח אותן באותה מהירות שבה עלו בדעתו. הוא החליף מקצועות בקצב מסחרר, הסתכסך עם הממונים עליו ופוטר מעבודה אחרי עבודה. עם הבהלה לזהב הוא עזב את ורמונט ונדד מערבה, לקליפורניה. שם נהפך לאלכוהוליסט חסר בית ולבסוף מת בעוני ובשכרות בסן פרנסיסקו. מהי חשיבותו של הסיפור העצוב על פיניאס גייג'? החשיבות היא שנפשו של גייג' השתנתה בצורה מסוימת מאוד, שניתן לצפות אותה מראש אם ידוע אתר הפגיעה במוח. סולמס מספר שבמשך חייו המקצועיים הוא נפגש עם מאות "פיניאס גייג'ים", שכולם נפגעו באותו אזור במוח וכולם פיתחו תכונות אופי הדומות לאלה שפיתח גייג'. ואמנם, האופן שבו הנפש קשורה למוח, הקשר בין עולמו החוויתי והסובייקטיווי של האדם לבין המתרחש במוחו, הוא מוקד עבודתו של סולמס.

פרופ' סולמס מגיע לארץ כדי לעמוד בראש הכנס הישראלי הראשון לנוירו-פסיכואנליזה, תחום שהוא מייסדו והרוח החיה שבו, ולהשתתף בסדנה המיועדת לאנשי מקצוע, ועוסקת בשיטות מחקר. הנוירו-פסיכואנליזה נהפכה בתוך שנים 

 
 
 
ספורות למוקד למחקר אינטנסיווי ולתחום שיש לו אגודה בינלאומית, כתב עת משלו ורשימת חברים הגדלה והולכת. זהו תחום המעורר תקוות גדולות וזוכה לעניין רב, אבל גם גורר תגובות נזעמות הנשמעות לעתים מחוגי הפסיכואנליזה ומדעי המוח. יש הרואים את הנוירו-פסיכואנליזה כתקווה החדשה של הפסיכואנליזה, ויש הרואים בה ניסיון לשעבד את הטיפול הנפשי הרב-גוני והמורכב לעולמם המנוכר של מדעי המוח.

בדרך ליין המושלם

מיהו, אם כן, מארק סולמס? הוא אינו רק חוקר ופסיכואנליטיקאי, אלא גם נצר למשפחת אצילים גרמנית שהיגרה לפני שבעה דורות לדרום אפריקה. הוא בעליהם של חווה ויקב באזור היין של מחוז הקייפ, וממשיך בכך מסורת משפחתית ארוכה. אדמותיו שוכנות בעמק פורה, לרגלי צוק גרניט ענק הנקרא באפריקאנס "סלע הדרקון". שם, בבית חווה שנבנה לראשונה על ידי מתיישבים בורים בשנת 1690, הוא מתגורר עם אשתו קרן קפלן-סולמס, פסיכואנליטיקאית בזכות עצמה ושותפה לכמה ממחקריו, ושני ילדיהם. על אדמות החווה מתגוררים גם כמה עשרות פועלים מקומיים ובני משפחותיהם, העובדים בכרמים ובמשק הבית. סולמס, בעל אחוזה טוב, רואה עצמו אחראי לרווחתם ולשלומם. הוא מצהיר ששאיפת חייו היא לטפח את היין הדרום-אפריקאי המושלם, ואם לדון על פי מה שהשיג עד עתה בחייו, זה בהחלט אפשרי.

על אף גילו הצעיר, סולמס בן ה- 43 הוא כוכב עולה בעולם המדע והטיפול הנפשי. הישגיו, שהם כמעט ללא תקדים, מעוררים השתאות לא רק בעומקם אלא גם בכמותם: הוא מכהן כראש הקתדרה לנוירופסיכולוגיה באניברסיטת קייפטאון, דרום אפריקה; הוא מחברם של יותר מ- 250 מאמרים מדעיים וחמישה ספרים; בעולם שבו תקציבי מחקר נעשים קשים יותר ויותר להשגה, הוא זכה עד כה בקרנות מחקר בסכום כולל של כמה מיליוני דולרים; הוא עומד בראש המרכז הבינלאומי לנוירו-פסיכואנליזה בלונדון, הוא ראש המרכז הנוירו-פסיכואנליטי במכון האנליטי של ניו יורק; והוא מכהן כיו"ר האגודה הנוירו-פסיכואנליטית הבינלאומית. סולמס, המדבר אנגלית וגרמנית באותה רהיטות, הוא העורך והמתרגם הרשמי של המהדורה החדשה של כל כתביו הפסיכולוגיים של זיגמונד פרויד (24 כרכים), ושל כל עבודותיו של פרויד בתחום מדעי המוח (4 כרכים). הוא מרצה מבוקש ברחבי העולם, והגעתו לארץ חייבה תיאומים מדוקדקים שנועדו למצוא זמן ביומן הפגישות העמוס שלו.

עוד מימי פרויד קיימת בעולם הטיפול הנפשי הנטייה לדון במשנתו של אדם בראי של חייו האישיים, ודומה שסולמס הכריזמטי וסיפור חייו הצבעוני משתלבים בקלות במסורת זו. להבדיל ממדענים ופסיכואנליטיקאים רבים שהופעתם החיצונית אינה מסגירה את תכונותיהם, סולמס נראה כאדם בעל רצון עז, החדור בתחושת ייעוד ואפילו שליחות. הוא גבה קומה ובעל חיוך שובה לב, ונימוסיו הטובים משקפים את המסורת הבריטית שבה התחנך. אך הוא מרצה את דבריו בכוח שכנוע פנימי, בדייקנות, בכוונה עצומה ובבהירות שהפכו אותו לאחד המרצים הטובים ביותר שפגשתי בחיי. סולמס הוא, כפי שאומרים במקומותינו, "אדם עם נוכחות".

פרופ' סולמס, מהי נוירו-פסיכואנליזה, ומדוע היא צריכה לעניין גם את אלה שאינם אנשי מקצוע?

"הנוירו-פסיכואנליזה היא בדיוק מה שמשתמע משמה - ניסיון לגשר בין הפסיכואנליזה לבין חקר המוח. כל מי שיש לו עניין בחיי הנפש של עצמו ושל אחרים צריך להתעניין גם במוח, ולהיפך. במציאות קיים רק דבר אחד, שהוא אדם, אך את האדם הזה ניתן להכיר בשני אופנים: באופן סובייקטיווי, כפי שהוא מכיר את עצמו ואת עולמו הפנימי, או באופן אובייקטיווי - ואז אנו מתבוננים במוחו ובהתנהגותו. עד לא מזמן התפתחו זו בצד זו שתי גישות לחקר חיי הנפש: הפסיכואנליזה, שהיא הגישה הסובייקטיווית, התפצלה ממדעי המוח לפני קצת יותר ממאה שנה; מדעי המוח, שהם הגישה האובייקטיווית, המשיכו במסלולם. הרבה נכתב על הרגע שבו נפרדו שני התחומים, ועל פרויד שנטש את חקר המוח לטובת הפסיכואנליזה. לי עצמי קשה להבין איך בכלל נוצר הנתק, שהרי ברור שהפסיכואנליטיקאי והנוירוביולוג חוקרים בעצם את אותו ה"דבר", ומנסים להבין את החוקים שעל פיהם הוא פועל. אם הם עוסקים באותו הדבר עצמו, הגיוני שירצו לשתף פעולה ביניהם".

ובכל זאת, כפי שאתה יודע היטב, נוצר קרע עמוק בין התחומים. איך זה קרה?

"זה סיפור ארוך, אבל עיקרו קשור למה שהיה אפשרי בתחום מדעי המוח לפני מאה שנה, לעומת מה שאפשרי בימינו. כשפרויד נטש - כמעט נגד רצונו - את מדעי המוח על מנת להבין טוב יותר כיצד פועלת הנפש, הדרך הטובה ביותר לחקור את הנפש היתה להשתמש בשיטות פסיכולוגיות טהורות. מדעי המוח לא היו מפותחים דיים באותה תקופה. מי שרצה להבין את טבעם של דברים כגון זיכרון, רגשות, תחושת העצמי וכו' לא היה יכול לעשות זאת בכלים של חקר המוח, משום שכלים כאלה פשוט לא היו בנמצא. פרויד היה חייב לשכנע את עמיתיו שלא לחזור על הטעות שהוא עצמו עשה כאשר ניסה לשלב בין שני התחומים.

"בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות של המאה התשע עשרה פרויד ניסה לבנות מודל נוירוביולוגי של הנפש, שיסביר את התופעות המורכבות שנגלו לו בחדר הטיפולים שלו. אבל לבסוף הוא הבין שנכשל. במכתב לידידו וילהלם פליס הוא התייחס לניסיונו כשאמר 'עסקתי בדמיונות, בסברות ובניחושים. כל העניין הזה בטעות יסודו, וקשה לי להבין מה גרם לי לערב אותך בו'. אבל - וזה אבל גדול - פרויד לא שכח שהשימוש בשיטות פסיכולוגיות טהורות נעשה על תנאי בלבד, עד שיבשילו התנאים למחקר ביולוגי של הנפש. הוא אמר שיום אחד נוכל להשפיע על הנפש ישירות, אולי בעזרת חומרים שיפעלו על המוח, אך עד שיגיע היום הזה, אין לזלזל במחקר פסיכולוגי טהור.

"כאלה היו פני הדברים בראשית המאה העשרים. בינתיים פרויד מת, ודבריו הוצאו מהקשרם והפכו לציווי: 'פרויד אמר שאסור לנו לחקור את הנפש דרך המוח. פרויד אמר שעלינו להשתמש רק בשיטות פסיכולוגיות טהורות ולהתרחק ממדעי המוח'. אבל פרויד לא אמר זאת כציווי אלא כטקטיקה זמנית! הוא חזר ואמר שהמצב ישתנה בעתיד, ונראה לי שהגיע הזמן שאליו התכוון. בעבר הפסיכואנליזה היתה האופציה היחידה שהיתה פתוחה בפני אנשים שרצו להבין באמת את נפש האדם. היום מדעי המוח פתחו בפנינו אפשרויות נוספות, והשילוב של שתי נקודות המבט הוא בעל פוטנציאל אדיר".

לחלומות אין משמעות?

דבריו אלה של סולמס מעוררים שאלה: הרי ברור שהנפש והמוח הם שני היבטים שונים של אותו דבר. היכן כאן החידוש? מבחינה קלינית, החידוש הוא בכך ששני תחומים שבעבר התעלמו זה מזה באופן מוחלט מתחילים לעבוד ביחד. בהכללה ניתן לומר שעד לפני זמן קצר הפסיכואנליזה התנהלה כאילו המוח אינו בנמצא ואינו מעניין אותה, ואילו מדעי המוח התנהגו כאילו אין לבני אדם נפש, והסובייקטיוויות אינה אלא תופעת לוואי מביכה וערטילאית של המוח, תופעה שמוטב להתעלם ממנה ואין להתייחס אליה ברצינות. מבחינה פילוסופית עוסקת הנוירו-פסיכואנליזה בליבה של בעיית הקשר בין מוח לנפש - סוגיה שמטרידה את הפילוסופיה המערבית מראשית ימיה והמכונה הבעיה הפסיכופיסית. ואמנם סולמס, המתעניין גם בפילוסופיה, יתאר בכנס את ההשלכות שיש לתחום החדש על הבעיה הפסיכופיסית, ואת השלכותיה עליו.

איך הגעת אתה עצמך לעסוק בתחום הזה?

"נולדתי בכפר קטן בשם לודריץ בחוף המדברי של נמיביה. זהו כפר של 500 איש, השוכן בין הדיונות והים. במבט לאחור אני חושב שהסיבה העיקרית - אם יש בכלל סיבה עיקרית לדברים שאנו עושים - שהגעתי לעסוק בקשר שבין נפש למוח היא שאחי הגדול היה מעורב בילדותנו בתאונה, שבה סבל מפגיעת ראש קשה למדי. גרנו במקום קטן ומבודד לחלוטין, והיינו קרובים מאוד. היה לנו רק זה את זה כחברים וכשותפים למשחק. כתוצאה מהפגיעה במוחו אחי השתנה בצורה דרמטית. האישיות שלו השתנתה. הוא הפך מאדם אחד לאדם אחר, וזה הטריד אותי מאוד. רציתי להבין לאן הלך האח שהכרתי, ומנין בא האח ה'חדש' שלי.

"אבל כאשר הגעתי לבסוף ללמוד נוירו-פסיכולוגיה ציפתה לי אכזבה קשה - כל מה שעסקה בו הנוירו-פסיכולוגיה באותם ימים (ראשית שנות השמונים) היו היבטים שטחיים למדי של תפישה וחשיבה. היא לא עסקה כלל ברגשות, בתחושת העצמי, בחומרים שמהם בנויים חיים אמיתיים. את כל זה לא לימדו אותנו, ואפילו לא דיברו על כך. אולי האכזבה הזאת היא שדחפה אותי לקפוץ מעל לקו הגבול שהפריד בין הדיסציפלינות אל 'מחנה האויב' - אל הפסיכואנליזה. כי למרות כל המגבלות המדעיות שלה, הפסיכואנליזה לפחות ניסתה בכנות ללמוד לעומק את אותו דבר המכונה 'אדם'".

אלא שבדרום אפריקה באותן שנים לא היה מכון פסיכואנליטי.

"עדיין אין. זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה עזבתי את דרום אפריקה, עברתי ללונדון, ובמקביל ללימודי הדוקטורט בנוירופסיכולוגיה התחלתי גם בלימודי פסיכואנליזה. אבל גם שם היתה לי אכזבה - הפסיכואנליטיקאים שפגשתי היו מטפלים מעולים, אך לא היה להם שום עניין במוח, ואני חשבתי שלדברים שידעתי על המוח יש קשר הדוק למה שלמדתי על הנפש. רק כשהגעתי לניו יורק פגשתי קבוצה של קולגות שהיו להם עניין וסקרנות לגבי נקודות המפגש של שני התחומים. התחלנו לשתף פעולה, וכך נולדו, בראשית שנות התשעים, ההרצאות החודשיות במכון האנליטי של ניו יורק, בנושאים הקשורים לפסיכואנליזה ולמדעי המוח. זוהי מסורת שנמשכת עד היום, ומן הגרעין הזה נולדה החברה הבינלאומית לנוירו-פסיכואנליזה. כשייסדנו אותה, רצינו להקים ועד מייעץ של מומחים משני התחומים, ופנינו לעשרים פסיכואנליטיקאים בכירים ולעשרים מדעני מוח שנחשבו למובילים בתחומם בבקשה שיצטרפו. הייתי בטוח שרובם יסרבו, אבל כמעט כולם הסכימו!"

מי לא הסכים?

"מן הצד האנליטי - הפסיכואנליטיקאי אנדרה גרין. ומצד מדעי המוח - חוקר החלומות אלן הובסון".

זה מביא אותנו לנושא החלום. המחקרים שלך בתחום החלומות מהווים דוגמה לפוטנציאל הטמון בנוירו-פסיכואנליזה. האם תוכל להרחיב בעניין זה?

"חלומות הם הזיות שכולנו חווים, הם חלק מן החוויה האנושית הנורמלית. כמו שידוע לכול, פרויד התעניין מאוד בחלומות, וחשב שיש להם משמעות עמוקה. הוא האמין שאם יצליח להבין את מנגנון החלום, אז יתחוור לו משהו בסיסי בדבר הדרך שבה פועלת הנפש, ואולי גם בדבר הדרך שבה נוצרות הפרעות נפשיות מסוימות. אבל כבר בתקופתו טענו רוב המדענים שלחלומות אין משמעות".

לחלומות יש משמעות!

הדברים שאומר כאן סולמס יגרמו בוודאי להרמת גבה ואולי אף להתקוממות אצל רוב הקוראים והקוראות: איך אפשר להעלות על הדעת שאין משמעות לחלומות שלי? הרי אני מוצאת בהם משמעות עמוקה, חושבת עליהם הרבה, מספרת אותם (באופן סלקטיווי) לבן הזוג ולחברות שלי, וכל אחד מהם מוצא בחלום משהו משמעותי.

בתלמוד בבלי (ברכות, נ"ה) נאמר: "עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום, והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - וכולם נתקיימו בי..."

אלא שהחל במחצית השנייה של המאה התשע עשרה טענו מדעני המוח שלחלומות אין משמעות, שהם תוצאת ערבוב מקרי של תוכני חשיבה ותכנים תחושתיים, ושמי שחושב אחרת הוא פרימיטיווי. פרויד היטיב לתאר את ההשקפה המדעית שרווחה בימיו: "ההתעסקות בחלומות אינה רק בלתי מעשית ומיותרת, אלא שהיא בזויה ממש. היא טבועה בחותם של חוסר מדעיות, ומעוררת חשד לנטייה אישית למיסטיקה". התובנות הפרוידיאניות בדבר פשר החלומות זכו להכרה ציבורית רחבה, אך המדע הוסיף להסתייג מהן בתוקף עד ימינו ממש. מדוע? סולמס מסביר:

"לפני כ- 50 שנה התברר שחלומות קשורים במידה רבה למצב מיוחד של שינה הנקרא שנת רע"מ (ריצודי עיניים מהירים), ועל הרקע הזה ספגה הפסיכואנליזה ביקורת קטלנית. הסיבה היתה ששנת רע"מ נובעת מחלקים של המוח שאינם מסוגלים לחשיבה סמלית המאפיינת חלומות, ושנת רע"מ קיימת גם בחיות ולא רק בבני אדם. בעקבות זאת טענו הובסון ואחרים שחלומות הם תופעת לוואי של הפעלה אקראית של חלקי המוח הקשורים לחשיבה סמלית על ידי החלקים המפיקים שנת רע"מ, ולכן ברור שהם מקריים לחלוטין ואין להם משמעות.

"אבל זוהי דוגמה לכשל של חשיבה מדעית שאינה מביאה בחשבון את עולמו הסובייקטיווי של האדם. החוקרים הניחו ששנת רע"מ זהה לחלימה, וההנחה הזאת איפשרה להם לערוך מחקרים בחיות, שכמובן אינן מסוגלות לדווח על המתרחש בנפשן. מה שעשיתי אני היה לבדוק את ההשפעה של פגיעות בחלקים ספציפיים של המוח על החלימה של אנשים פגועי מוח. מצאתי שניתן לחלום גם ללא שנת רע"מ, ומאידך, כאשר נפגעים חלקי מוח הקשורים לרגשות, למוטיווציות ולזכרונות, נפגעת גם היכולת לחלום, למרות ששנת רע"מ נמשכת כרגיל. הממצאים הללו מתאימים לחלק מן ההנחות של הפסיכואנליזה על החלום, ומדגימים את התרומה שיכולה להיות לפסיכואנליזה לעבודתם של חוקרי מוח. היום גוברת ההכרה בעולם המדע שלחלומות יש משמעות, ובכנס ארחיב בנושא זה ובנושאים אחרים שהנוירו-פסיכואנליזה עוסקת בהם".

ריסון הלהט הטיפולי

הכנס שאליו מגיע סולמס מאורגן על ידי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, בשיתוף אקדמי עם החברה הפסיכואנליטית הישראלית, ועצם קיומו מעיד על הפתיחות הקיימת בארץ לתחום הנוירו-פסיכואנליזה. הכנס ייפתח ביום שני במלון של קיבוץ מעלה החמישה, ומיועד גם לציבור הרחב. הוא יפגיש בין מדעני מוח ישראלים לבין פסיכואנליטיקאים ומטפלים ישראלים (ובהם גם החתום לעיל) לסבב של הרצאות ודיונים משותפים.

סולמס מתייחס לנוירו-פסיכואנליזה כאל שיטת מחקר ונקודת השקפה על הנפש. האם קיים גם טיפול נוירו-פסיכואנליטי? לדעתי, כאשר מטפל מתייחס לאדם הנמצא מולו בעת ובעונה אחת כאל אובייקט וגם כאל סובייקט, הרי שמדובר בטיפול "נוירו-פסיכואנליטי", ורוב המטפלים עושים כך כדבר שבשגרה. כאשר אני רושם תרופה נוגדת דיכאון למטופל הסובל מדיכאון עמוק, ובו בזמן שואף להבין ביחד אתו את המשמעות שיש לדיכאון בחייו ולשנותה, הרי שהוא נמצא בטיפול נוירו-פסיכואנליטי, ואין כאן כל חידוש.

אלא שקיימים מצבים שבהם תובנות נוירו-פסיכואנליטיות עשויות להשפיע בצורה ייחודית על המעשה הטיפולי. נתקלתי בדוגמה לכך כאשר טיפלתי באשה שסבלה מאמנזיה טראומטית, מצב שבו המטופל אינו מסוגל לזכור חלק מפרטי אירוע טראומטי בעברו. הפסיכואנליזה נהגה לראות תופעות כאלה כ"הדחקה", ולעתים קרובות הציפייה היתה שבעקבות טיפול מוצלח תבוא בצורה זו או אחרת היזכרות. היום ברור לנו ש"הדחקה" אינה דבר אחד, אלא אוסף של תהליכים שונים הקשורים לקידוד זכרונות, איחסונם ושליפתם. בתנאים של טראומה נפשית ייתכן שחוויות מסוימות לא יעברו קידוד כלל, ולכן לא יהיה אפשר להיזכר בהן בעתיד בשום אופן. תובנה זו גרמה לי לרסן את הלהט הטיפולי שלי כאשר לא הופיעה היזכרות מלאה במהלך הטיפול.

תחום אחר של טיפול נוירו-פסיכואנליטי הוא טיפול באנשים הסובלים מפגיעות מוחיות בעזרת כלים פסיכואנליטיים. התגובות המיוחדות שלהם לטיפול עשויות לשפוך אור על הקשר בין המתרחש במוחם למתרחש בנפשם. יש המדמים טיפול נוירו-פסיכואנליטי כטיפול נפשי שייערך בזמן שמוחו של המטופל נתון בסורק ממוחשב, אך נראה שהתנאים לכך טרם בשלו. *

מילון מונחים
נוירולוגיה: ענף רפואי העוסק באיבחון וטיפול במחלות הפוגעות במוח ובמערכת העצבים. נוירולוגים התנהגותיים כדוגמת אוליבר סאקס, מחבר הספרים "האיש שחשב שאשתו היא כובע" ו"התעוררות", הם רופאים העוסקים בשינויים החלים בהתנהגות בני אדם בעקבות פגיעות מוחיות. סאקס הוא חבר הוועד המייעץ של האגודה הבינלאומית לנוירו-פסיכואנליזה. הוא הרצה בעבר בכנס של האגודה, ואף כתב הקדמה לספרו החדש של סולמס.

נוירוביולוגיה: שם כולל למדעי המוח. בשנים האחרונות, לא מעט בשל פריצות דרך טכנולוגיות כגון הדמייה מוחית ממוחשבת, עברה הנוירוביולוגיה מהפכה שקירבה אותה אל התחומים שהיו שמורים בעבר לפסיכואנליזה בלבד. קיימים כיום חוקרי מוח רבים המתעניינים בתהליכים נפשיים לא מודעים, בחלומות, ברגשות, ובהשפעתן של חוויות ילדות על התפתחות המוח ועל עיצוב האישיות. כך ניתן להתחיל לחקור באופן אובייקטיווי תהליכים שבעבר היו מוכרים לנו רק מן הצד החוויתי, הסובייקטיווי שלהם.

נוירו-פסיכואנליזה: מונח שטבע פרופ' מארק סולמס. זהו תחום מחקר וטיפול ששם לו למטרה לבנות גשרים בין הפסיכואנליזה לבין הנוירוביולוגיה, כלומר בין ההתבוננות בנפש האדם כסובייקט לבין ההתבוננות במוח האדם כאובייקט. ההנחה היא ששתי נקודות המבט השונות הללו משלימות ומעשירות זו את זו. פריצת הדרך בהבנת מנגנוני החלום היא הדוגמה המובהקת ביותר עד היום לפוטנציאל הטמון בגישה זו. סולמס עומד בראש החברה הבינלאומית לנוירו-פסיכואנליזה, והיו שדימו אותו למקף המחבר שבין המלים "נוירו" ו"פסיכואנליזה".

נוירו-פסיכולוגיה: ענף של הפסיכולוגיה העוסק במחקר, איבחון ושיקום של אנשים הסובלים מפגיעות מוחיות. המדען הסובייטי אלכסנדר רומנוביץ לוריא נחשב לאב המייסד של הנוירו-פסיכולוגיה, אך התובנות המעמיקות שלו בנפש האדם (לוריא עסק בצעירותו בפסיכואנליזה והתכתב עם פרויד) לא מצאו תמיד את ביטויין בתחום. בזמן האחרון, בעקבות המהפכה במדעי המוח, החלה הנוירו-פסיכולוגיה לעסוק גם בתהליכים נפשיים הקרובים יותר לחוויה הסובייקטיווית האנושית - רגשות, תפישת העצמי, ובעקבות סולמס גם בחלומות.

פסיכואנליזה: הפסיכואנליזה אינה דבר אחד. היא אוסף של תיאוריות על מבנה ותיפקוד הנפש, גישה להכרת עולמו הסובייקטיווי והפנימי של האדם, ואוסף שיטות טיפול מייסודו של זיגמונד פרויד ("הריפוי בדיבור"). למרות הבדלים גדולים מאוד בין גישות ואסכולות, משותפת לכל הזרמים בפסיכואנליזה ההנחה שבנפש האדם קיים חלק לא מודע שתהליכים המתרחשים בו משפיעים בצורה סמויה אך חזקה על החוויה המודעת, על הדימוי העצמי ועל דפוסי היחסים של האדם. תובנות ומונחים פסיכואנליטיים כגון "הדחקה" ו"קונפליקט" חילחלו בהדרגה לשפת היום-יום, ולפסיכואנליזה נודעת השפעה מרחיקת לכת על התרבות המערבית. למרות זאת מעמדה המדעי נותר שנוי במחלוקת עד היום.

פסיכיאטריה: ענף רפואי העוסק באיבחון וטיפול בהפרעות המתבטאות בתופעות נפשיות. המדובר בתופעות כגון חרדה, דיכאון, הזיות, מחשבות שווא ושינויי אישיות. פסיכיאטרים הם רופאים המתמחים גם בטיפול נפשי. להבדיל מן המצב ששרר עד לפני כעשרים שנה בארץ ובצפון אמריקה, אז הוכשרו רוב הפסיכיאטרים הבכירים כפסיכואנליטיקאים, הרי כיום נוטה הפסיכיאטריה המערבית לכיוון הביולוגי. רבים מן הפסיכיאטרים הבכירים - אך לא כולם - נוטים כיום לשים דגש על שיטות מחקר ביולוגיות ועל טיפולים ביולוגיים, כגון תרופות.